מה זו החוויה הסומטית?
החוויה הסומטית היא גישה לעבודה עם לחץ וטראומה דרך הגוף ומערכת העצבים. היא פותחה על ידי ד"ר פיטר לוין, והיא מתמקדת במה שקורה בגוף עכשיו — בתחושות, בנשימה, בתנועה ובתחושת הביטחון.
הגוף יודע לשחרר. כמו מכונת כביסה, הוא מנקה כל לכלוך שמגיע אליו בכמויות קטנות. אבל כשמשהו גדול מדי קורה מהר מדי, מה שלא הספיק להשתחרר נשאר במערכת: דריכות, כיווץ, הצפה, או תגובות חזקות שלא תואמות את מה שקורה עכשיו.
לפי המודל של השיטה, תגובות ההגנה של הגוף — להילחם, לברוח או לקפוא — נעצרות באמצע כשאין להן לאן ללכת. העבודה מאפשרת להן להשלים את עצמן, לאט ובמינונים קטנים.
מתחילים ממשהו שקורה בחיים שלך עכשיו, כי לכל דבר שנשאר יש הישנות בהווה. אין צורך לדעת מה בדיוק קרה כדי לעבוד עם זה — אפשר לעבוד גם עם מה שקרה לפני שהיו מילים: לפני הלידה, במהלכה, ובשנה וחצי הראשונות לחיים. ועובדים עם כל מה שעולה במהלך המפגש.
העבודה כוללת שיחה. אבל לא מתמקדת בסיפור, אלא במה שקורה בגוף.
"הכל בסדר איתך. יש לך אנרגיה שנתקעה בגוף."
זו אחת מארבע הנחות היסוד של השיטה: טראומה היא חלק מהחיים, היא נרשמת בגוף, היא תקיעות — ולכל אדם יש יכולת להחלמה.
המילה "סומטי" מגיעה מהמילה היוונית soma — גוף. בספרות המקצועית הגישה נשענת על שני מושגים: אינטרוצפציה, היכולת לקלוט אותות מתוך הגוף, ופרופריוצפציה, תחושת המיקום והתנועה של הגוף במרחב.
איפה זה נמצא בעבודה שלי
העקרונות של השיטה נמצאים בתוך העבודה שלי.
מה שלמדתי בשיטה נמצא בתוך מפגש אינרג׳י — לצד כלים אחרים, לפי מה שהגוף מבקש באותו יום. הקצב האיטי, העבודה במינונים קטנים, והחזרה למשאב לפני שנוגעים במה שקשה — אלה מלווים אותי בכל מפגש, גם כשלא קוראים לזה בשם.
גם המדריך החינמי בנוי על כלים של עבודה סומטית.
איך זה עובד
השיטה נולדה משאלה אחת: מדוע חיות בטבע, שמאוימות באופן קבוע על חייהן, כמעט אינן נמצאות בטראומה? מהתצפיות על החיות האלה למד לוין שיש במערכת העצבים מנגנונים מולדים שמווסתים עוררות גבוהה ומפרקים אותה — ושאצל בני אדם הם לעיתים נעצרים באמצע.
בעבודה הזאת עובדים מלמטה למעלה — bottom-up — מהגוף אל התודעה, ולא מהמחשבה אל הגוף.
ד"ר פיטר לוין הוא בעל דוקטורט בפסיכולוגיה ובביופיזיקה רפואית, ושימש בין היתר יועץ להתמודדות עם לחץ בנאס"א, בתקופת פיתוח תוכנית מעבורות החלל.
דוושת גז ודוושת בלם
מספקת אנרגיה לפעולה, מעוררת אותנו ומכינה את הגוף מול איום.
מרפה ומרגיעה, עוזרת לשחרר מתח ולחדש את החיוניות אחרי איום.
ויסות הוא היכולת לעבור בין השתיים בגמישות. אחרי טראומה, לפעמים הגז נתקע ולפעמים הבלם, והגוף מתקשה לחזור לאיזון לבד.
ויש גם מצב שלישי: קיפאון
כשאין אפשרות להילחם ואין לאן לברוח, הגוף עובר למצב שלישי. לפי התיאוריה הפוליוואגלית של פרופ' סטיבן פורג'ס, הבלם פועל אז כמו בלם־יד: חוסר תנועה, עייפות כבדה, ירידה בתחושת הכאב, ותחושה של ריחוק או ניתוק.
זה לא חוסר. זו הגנה שהצליחה. מי שאומרת "אני לא מרגישה כלום" מתארת לרוב בדיוק את המצב הזה — והוא דורש עבודה בדיוק כמו דריכות וחרדה, רק בכיוון אחר.
אחרי טראומה, מרכיבים של החוויה עלולים גם להידבק זה לזה. קול אחד, ריח או מראה מפעילים את כל התגובה בבת אחת, בלי שאפשר לעצור. בעבודה מאטים, מפרידים ביניהם, ומחזירים למערכת את הגמישות.
ארבעת הכלים
קרקוע ומשאבים
לפני שנוגעים במה שקשה, מתחברים למה שתומך: כפות הרגליים, הנשימה, מקום בגוף שמרגיש בסדר.
האטה · טיטרציה
מאטים את התגובה ומבחינים בפרטים הקטנים. כל פעם קצת, כדי שהמערכת לא תוצף.
תנודה · פנדולציה
נעים בעדינות בין תחושה קשה לתחושה נעימה או ניטרלית. כך הגוף לומד שאפשר לחזור.
פריקה
רעד, חום, נשימה עמוקה, דמעות. אלה הדרכים של הגוף לשחרר את מה שנאגר בו.
מה קורה במפגש
- מדברות כמה דקות על מה שמביא אותך היום.
- קרקוע. כל מפגש מתחיל בזה.
- מוצאות משאב.
- שמות לב מה קורה בגוף.
- עובדות עם מה שעולה — מהגוף, מהזיכרון, מהראש — ושמות דגש על ויסות.
- שמות לב לפריקה שמתרחשת בגוף.
- קרקוע וסגירה. כל מפגש גם נסגר בזה.
בלבוש מלא, בישיבה. לרוב בלי מגע, ואם יש — רק בהסכמה מפורשת ואפשר להגיד לא בכל רגע. אפשר גם בזום, כי העבודה היא עם מערכת העצבים שלך ולא עם הידיים שלי.
לפעמים נראה מבחוץ שלא קרה כלום. בפנים קרה הרבה.
"כל מה שאתם נלחמים בו — נתפס בכם. כל מה שאתם נותנים לו נוכחות — משתחרר."
גם טראומה התפתחותית
לא כל טראומה היא אירוע אחד. לפעמים היא נבנית לאט, בילדות, מתוך קשר שלא נתן מספיק ביטחון, מענה או מקום. לפעמים היא מתגלה רק אחרי שנים של תפקוד גבוה.
יש אנשים שמגיעים אליי בלי שום אירוע שאפשר להצביע עליו. פשוט משהו בגוף לא נרגע, והם לא יודעים למה. גם זה שייך לכאן.
מה אומרת תיאוריית ההתקשרות
ג'ון בולבי תיאר את ההתקשרות כצורך ביולוגי מולד: הדמות המטפלת היא "בסיס בטוח" שממנו הילד יוצא לחקור, ואליו הוא חוזר להירגע. חוויות מוקדמות יוצרות אמונות לא מודעות — על עצמי, על אחרים, ועל מה שאפשר לצפות מקשר.
הניסוי המפורסם של הארי הארלו, מ-1965, הראה שגורי קופים בחרו באם רכה וחמה בלי מזון על פני אם מתכת שסיפקה חלב, ורצו אליה בכל פעם שנבהלו. ביטחון רגשי קודם להזנה פיזית בלבד.
"היקשרות נאותה אינה דורשת שלמות הורית, אלא הורה טוב דיו."
מתוך תיאוריית ההתקשרותוזה חשוב, ולכן אני אומרת את זה במפורש: אין פה עיסוק בהאשמת הורים! העבודה היא עם מה שמערכת העצבים למדה, ועם מה שאפשר ללמד אותה מחדש.
בעבודה על טראומה התפתחותית בונים מחדש, דרך הגוף, את תחושת הביטחון ואת הזכויות הבסיסיות שלא תמיד קיבלו מקום: הזכות להיות ולהתקיים · הזכות שהצרכים שלי ייראו · הזכות להגיד לא · הזכות לרצות ולהשפיע · הזכות להיות חיה ואהובה.
לאט, בעדינות, מינימום עשייה ומקסימום נוכחות.
מה המחקר מראה, ומה הוא לא מראה
צריך להפריד בין שתי שאלות שונות, כי התשובות עליהן שונות מאוד.
האם מה שקרה בילדות משפיע על הגוף שנים אחר כך?
כאן הראיות חזקות. מחקר ACE — Adverse Childhood Experiences — נערך בשנות ה-90 על ידי ד"ר וינסנט פליטי וד"ר רוברט אנדה, בשיתוף CDC וקייזר פרמננטה, על יותר מ-17,000 משתתפים, ושוחזר מאז במדינות רבות. הוא מצא קשר עקבי בין חוויות ילדות קשות לבין בריאות נפשית, פיזית וחברתית בבגרות.
יחד עם זאת, החוקרים עצמם מדגישים שזהו מדד ברמת האוכלוסייה ולא כלי אבחון, ושאין להסיק ממנו על אדם מסוים. וחשוב מכך: ציון גבוה אינו גזר דין. ליווי, תמיכה ובניית חוסן משנים את התמונה.
האם העבודה הסומטית עוזרת?
כאן המחקר עדיין בתחילת דרכו.
| המחקר | מה נבדק | מה נמצא |
|---|---|---|
| ברום ואחרים ישראל, 2017 | 63 מבוגרים עם PTSD. 15 מפגשי SE מול קבוצת המתנה | ירידה מובהקת בתסמיני פוסט-טראומה ובדיכאון |
| אנדרסן ואחרים דנמרק, 2020 | הוספת SE לפיזיותרפיה, בכאב גב תחתון עם תסמיני דחק | ירידה בתסמיני טראומה ובפחד מתנועה. ללא יתרון מובהק בכאב עצמו |
| קוהפוס ואחרים סקירת ספרות, 2021 | 83 פרסומים, 16 נותחו לעומק | עדויות ראשוניות לתועלת אפשרית, איכות המחקרים מעורבת |
המחקר על החוויה הסומטית מצומצם בהשוואה לשיטות שנחקרו בהיקף רחב יותר. חלק מהמחקרים השוו לקבוצת המתנה ולא לטיפול פעיל אחר, ולכן אי אפשר לומר שהשיטה יעילה יותר מגישות אחרות. אני מביאה את זה כאן כדי שתוכלי להחליט בעצמך, ולא כהוכחה.
למי זה מתאים, ולמי פחות
מתאים
- אחרי אירוע מטלטל, או אחרי תקופה ארוכה של לחץ
- כשיש דריכות, הצפה או ניתוק מהגוף
- כשהתגובות חזקות יותר ממה שהמצב מצדיק
- כשאין "אירוע" אחד להצביע עליו, ובכל זאת משהו לא נרגע
- כשכבר נעשתה עבודה, אבל עדיין לא מרגישים את השינוי
פחות מתאים
- למי שנמצאת כרגע במשבר חריף או בהצפה
- כשצריך אבחנה או טיפול תרופתי
- במצב פסיכוטי פעיל, בהתמכרות פעילה, או כשיש מחשבות אובדניות — כאן יש לפנות לגורם מקצועי, מיידית
זה לא במקום טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. זה יכול לעבוד לצידו, ולפעמים אחריו. כשמה שעולה דורש ליווי אחר, אני אומרת את זה ומפנה.
שאלות ותשובות
אין לי אירוע אחד שקרה. זה בשבילי?
כן. חלק גדול ממה שמערכת העצבים נושאת אינו אירוע אחד אלא תקופה, או אווירה שגדלת בתוכה.
יש מגע?
ברוב המפגשים לא, או מעט מאוד. אם יש — רק בהסכמה מפורשת, בלבוש מלא, ואפשר להגיד לא בכל רגע.
אפשר בזום?
כן, וזה עובד. העבודה היא עם מערכת העצבים שלך ועם היכולת שלך להרגיש, ואלה נוכחות גם מרחוק.
עשיתי כבר הרבה טיפולים ושום דבר לא עזר.
זה הדבר שאני שומעת הכי הרבה. הרבה פעמים העבודה שנעשתה הייתה נכונה, אבל היא נעשתה דרך השכל, והגוף לא היה שותף.
מקורות
- Levine, P. A. (1997). Waking the Tiger: Healing Trauma. North Atlantic Books
- Payne, P., Levine, P. A., & Crane-Godreau, M. A. (2015). Somatic experiencing: using interoception and proprioception as core elements of trauma therapy. Frontiers in Psychology, 6:93
- Brom, D., et al. (2017). Somatic Experiencing for Posttraumatic Stress Disorder: A Randomized Controlled Outcome Study. Journal of Traumatic Stress, 30, 304–312
- Kuhfuß, M., et al. (2021). Somatic experiencing — effectiveness and key factors of a body-oriented trauma therapy. European Journal of Psychotraumatology, 12(1)
- Felitti, V. J., & Anda, R. F. (1998). The Adverse Childhood Experiences (ACE) Study. American Journal of Preventive Medicine
- Bowlby, J. — תיאוריית ההתקשרות · Harlow, H. (1965) — ניסויי המגע